״בגדי מעצבים״ הוא מונח מודרני שקיים רק מסוף המאה ה-19. אמנם מאז הרנסנס, ובעיקר סביב החצר של לואי ה-14, התחיל שוק של אופנה יקרה,
שהיתה מבוססת על ההון הסימבולי של לבישת פריטים ״נכונים״ הקשורים לעונה ולמעמד, אבל רק מאז המעצב האנגלי צ׳רלס פרדריק וורת׳ התגבש המונח ״בגדי מעצבים״ עם כל מה שמתלווה לו: טיקט ולוגו, העובדה שמדובר בפריט יקר יחסית, עם הקפדה על תפירה אישית או איכותית במיוחד, התאמה לעונה מבחינת הגזרה, הבדים והצבעים והעובדה שמדובר בבגד שאינו נתפר אצל תופרת פרטית שמטרתה להיענות לדרישות הלקוחה אלא על מעצב שאחראי על החזון האופנתי והידיעה של מה נכון ללבוש במקום ובזמן הנתונים.

מאז כמובן הלך וגדל המונח ״בגדי מעצבים״ והפך לתעשייה שלמה. אחרי וורת׳ קמו מעצבים כמו גבריאל שאנל או לאנווין שהפכו את פריז לבירת האופנה העולמית,
והיא הצמיחה את בתי האופנה הגדולים שעדיין מניעים את התעשייה כמו סן לורן, בלנסיאגה, דיור ואחרים. בהתחלה רוב בגדי המעצבים היו כמובן בגדי מעצבים לנשים, אבל עם התבססותם של בתי האופנה הגדולים גם הם התחילו להקים מחלקות ייעודיות לבגדי מעצבים לגברים ולילדים. מאז המאה ה-20 התקבע המונח ״בגדי מעצבים״ כדי לסמן את האופנה הייחודית, כזו שלא נעשית בבית או אצל תופרות מקומיות מצד אחד אבל גם לא כחלק מהאופנה המהירה של הרשתות הגדולות מצד שני - קולקציות שמשרטטות את הכיוון הכללי מדי עונה ושאחריו ילכו מותגים קטנים או גדולים שעוקבים אחרי המעצבים המובילים.

מעניין לציין שרוב בתי האופנה (למעט שאנל) ענו על ההגדרה ״בגדי מעצבים״, כי בראשם עמדו מעצבים גברים כמו וורת׳, כריסטיאן דיור, סן לורן, בלנסיאגה ואחרים,
אבל לקראת סוף המאה ה-20 אפשר היה לראות מעצבות שעשו בגדי מעצבות לנשים כמו ריי קווקובו למותג היפני ״קום דה גרסון״ או פיבי פילו וסטלה מקרטני.

בישראל כמובן המצב היה שונה. למעט מותגים כמו משכית ואתא (שמאחוריהם עמדו מעצבים מוכשרים מאוד אבל הם מעולם לא היו בחזית),
לא צמחו בישראל בגדי מעצבים ישראליים עד כמעט שנות ה-70 וביתר שאת בשנות ה-90. תמרה יובל ג׳ונס היתה בין המעצבות החלוצות בישראל,
ואחריה היו דורין פרנקפורט, טובל׳ה או אילנה אפרתי.

מייסדות האופנה הישראלית פיני לייטרסדורף שעיצבה למשכית או לאה גוטליב שעיצבה לגוטקס סללו את הדרך לגדעון אוברזון,
יהודה דור ואלה היו הדור שאחריו קמו בגדי המעצבים הישראליים של שנות ה-90 ובראשם הגר אלמביק.

אלמביק למדה אמנות במדרשה לאמנות ואחר כך בדיסלדורף, ושבה לישראל ללמוד אופנה בשנקר. היא סיימה את לימודיה ב-1987 והקימה את המותג ״הגרה״ שפעל כשני עשורים, ואז פתחה את המותג ״אלמביקה״ ב-2005. המותג התבסס מאז, והוא חוגג בקרוב 20 שנה. בשנים האחרונות בגדי המעצבים הישראליים הפכו להיות שם דבר גם מעבר לים, ואלמביקה הוא כמעט חוד החנית שמסמן את הכיוון שאליו צועדת האופנה המקומית עם מאות נקודות מכירה של המותג ברחבי העולם,
בעיקר אחרי מגפת הקורונה שטלטלה את השוק המקומי והעולמי, שבמהלכה הציעה המותג בגדי מעצבים אונליין עם אתר משופר ונראות דיגיטלית שעמדו בסטנדרטים בינלאומיים.

מה הופך את אלמביקה לאחד מהכוכבים של בגדי מעצבים ישראלים (שלא לומר בגדי מעצבות ישראליות)? קודם כל העובדה שמדובר במותג שמעוצב ומיוצר בישראל. בנוסף, אלמביקה הוא מותג שידוע ברוח החופשית והעיצובית שלו עם בגדים משוחררים ורפויים, רחוקים מהגוף, ובעיקר בצבעוניות העזה, בהדפסים הגרפיים ובשילובים האינסופיים שהפריטים במלתחה העונתית מאפשרים. אלה בגדים שמתאימים לנשים בכל הגילאים ובכל המידות: בגדים לנשים רזות ובגדים לנשים מלאות, בגדים לצעירות ובגדים לנשים מבוגרות יותר: פריטים כמו חולצות מעצבים, שמלות מעצבים, מכנסי מעצבים ועוד.

סוג הקסם האלמביקאי קשור מצד אחד לחזון אופנתי שמתיישר עם טרנדים עולמיים ומעודכנות אופנתית בינלאומית ומצד שני יש לו גם ייחוד מקומי ישראלי שמאפיין בגדי מעצבים ישראליים, והוא קשור בהתאמה לאקלים, למקום ולרוח החצופה והמשוחררת של לקוחות ישראליות - שמסתבר גם מתאים ללקוחות שמעבר לים.

קחו למשל כמה מפריטי המפתח באלמביקה שלא רק מייצגים את כתב היד המקורי והייחודי של המעצבת אלא מסמנים את אלמביק כמעצבת אופנה לנשים בכלל. העובדה שפריטי מפתח אלה הפכו להיות קלאסיקות במלתחנה הישראלית, והם חוזרים מדי עונה בצבעים, בבדים ובפרינטים חדשים -
הופך אותם לפריטי אופנה איקוניים.

כך למשל מכנסי פונטו הם לא סתם מכנסיים אלא מכנסי מעצבים לנשים: הגזרה הייחודית שמתרחבת מהמותן כלפי מטה והם נעשים צרים בצורה מעוגלת לכיוון המכפלת התחבבו על מאות לקוחות, והעונה למשל הם מוצעים מבד ג׳קארד. הגזרה הייחודית שנוצרה עבור נשים והצרכים שלהן, הנוחות, האופן שבו הם מחמיאים לגוף הנשי - כל אלה הופכים אותם ליותר מסתם מכנסיים. אלה הם מכנסיים מעוצבים לנשים. כמוהם גם מכנסי גריי, הגרסה האלמביקית למכנסי ג׳ינס שמלווים
את הגוף, עוצבו כדי להיות נוחים בלי לוותר על האופנתיות והמראה הנכון לעונה. ההקפדה על פרטים קטנים, הדאגה לפונקציונאליות ולעובדה שהבגד משרת את הלקוחה (ולא להיפך) הם חלק מהדברים שהופכים את הפריטים האלה, ממכנסי הפונטו ועד מכנסי הבסטי - למצליחים במיוחד.

גם השמלות באלמביקה מוכיחות את היותן חלק משמלות מעוצבות, ולא עוד שמלות של אופנה מהירה. שמלת הפרינסס למשל, עם הגזרה שמלווה את הגוף בחלק העליון והיא מתרחבת באזור המותניים עם חצאית בצללית בלון מחמיאה במיוחד. או שמלת וונדרפול - שמלה באורך ברך בגזרה משוחררת המלווה את הגוף למעלה ומתרחבת במכפלת. אליהן אפשר להוסיף את שמלת נעמי, שמלה משוחררת באורך קרסול בעלת צללית בלון עדינה בחלקה התחתון, או גלביית יוסף - גם היא בגזרת בלון בחלקה התחתון - כולן מבטאות את כתב היד הייחודי של אלמביק, ההקפדה על דיטיילס, תפירה איכותית ובדים והדפסים חדשים וייחודיים מדי עונה.

החולצות האיקוניות של המותג גם הן חולצות מעצבים לנשים שראוי לציין: חולצה פורצת (עם - חתכים משולשים בצידי החולצה שמייצרים קווים אלכסוניים מחמיאים
ונפילה עשירה), חולצה גברית (טוניקה מכופתרת בהשראת החולצה הגברית שמגיעה עד אמצע הירך) או חולצת רינה (חולצה בגזרת אוברסייז מרובעת) -
כל אלה מבטאות את המחשבה המקורית של אלמביק, את כתב היד המקורי ואת המחשבה המדוייקת על הלקוחה, סדר היום שלה והסגנון שלה.

מה לדעתכן הופך בגדים של מעצבים ישראליים לייחודיים? האם מדובר בסגנון מסויים? דיטיילים? צבעוניות ובד? או שמא מדובר במלאכה מורכבת של חזון אופנתי מקומי ומחשבה על הלקוחה הישראלית שאין בשום מקום אחר? היכנסו לאתר ובחרו את הפריטים האיקוניים שעונים על ההגדרה שלכן לבגדי מעצבים והרכיבו את
מלתחת המעצבים האידיאלית.