פרינטים מקוריים – על זכויות, עולם האופנה ובגדי מעצבים

מאת: רחלי זילברפרב שרייבר

*כתבה ממומנת בחסות אלמביקה
ב 2018- , קמעונאית הענק ״טארגט״, השיקה צעיפי צמר חדשים בפרינט משובץ בצבעים בז׳ ואדום. ממבט ראשון הפרינט אולי נראה תמים, אך מי שבקיא בקולקציות היוקרתיות שמוצגות בבתי הכלבו הנחשקים, יזהה מיד כי מדובר בפרינט שמזוהה עם חברת האופנה הבריטית ״ברברי״ מאז הושק לראשונה ב- 1910 .
ברברי לא אהבו את החיקוי הזול שפוגע במוניטין ובייחודיות שלהם, והגישו תביעה על סך של 2 מיליון דולר כנגד טארגט. הטענה?
הפרה של סימן מסחר. אבל הצעיפים של טארגט לא נשאו את השם ״ברברי״ וגם לא את לוגו הפרש המפורסם, אלא רק את הפרינט המשובץ .
ועדיין, ידה של ברברי הייתה על העליונה: אותו פרינט בדיוק, נרשם כסימן מסחר על ידי ברברי וזכה להגנה כבר ב 1921- . הגנה, שכמעט 100 שנים אחר כך,
תאפשר לה למנוע מטארגט שימוש בלתי מורשה בו.

התביעה הזו, אחת מיני רבות שהגישו ברברי וחברות דומות לה כגון לואי ויטון, מיסוני וגוצ׳י, מגלמת את הפרינט כנכס אסטרטגי חשוב בהחלט עבור אותן חברות יוקרה – בעולם רווי לוגואים ובתי אופנה, עמוס במותגים חדשים וצעירים, הפרינט יוצר בידול. ולא בידול רגיל, אלא בידול שבהכרח מצביע על מוניטין
ויוקרתיות מסוימת - הפרינט מגלה לנו באיזה חברת יוקרה מדובר, גם מבלי להגיד לנו את זה במפורש. ובמילים אחרות, איפה שהלוגו נכשל, הפרינט דווקא מצליח: הלוגומאניה, שפרצה לחיינו בסערה הרבה בזכות טום פורד, שבעצמו הסיק את הטרנד לגבהים חדשים כשהיה המעצב הראשי של בית האופנה גוצ׳י, הייתה מאז ומתמיד
מנת חלקם של מי שנחשבו ״מתעשרים חדשים״ או בעלי טעם וולגרי יותר. העשירים השקטים יותר, אלו ברמת עושר באמת בלתי נתפסת, העדיפו לבחור בתיקי בירקין למשל, שבזמנו לא צעקו ״יוקרה״ אלא היו בבחינת ״המבין מבין״. כמו שריקה שהבעלים שורק לכלב שלו ורק אותו כלב יודע להסתובב ולזהות אותה, ככה אותם
עשירים שרקו לחבריהם העשירים ביותר ושידרו את המסר האלגנטי, היוקרתי והעיצובי שרצו לשדר. יוקרה שקטה אם תרצו, לפני שהפכה לטרנד שהפך אותה רועשת.

אבל את כוחו של הפרינט הבינו לא רק חברות היוקרה, אלא גם הזייפנים, שהחלו להציע זיופים של אותן חברות יוקרה גם מבלי להשתמש בשם המסחרי ״לואי ויטון״, ״דיור״ או ״ורסאצ׳ה״. משם, הדרך למסע הארוך (ולעיתים יקר ומתיש להחריד) בניסיון להגן על אותם פרינטים כסימני מסחר, ה ייתה סלולה. הגנה על פרינטים כסימן מסחר היא לא דבר של מה בכך: מלכתחילה, בית המשפט ורשמי סימני מסחר בעולם המערבי לא רואים פרינטים כשלעצמם ככשירים להגנה של סימן מסחר. לעומת שמות יחודיים כמו ״אדידס״ שאין להם כל משמעות בשפה, הגנה על מונוגרם או על פרח היא לא טרי וויאלית כסימן מסחר. נקודת המוצא היא הפוכה:
יש לכך ערך אסתטי ויכול להיות שיהיה מי שיקנה את זה רק כי זה יפה, ולא כי זה סמל סטטוס כזה או אחר. מה רק כי הוא חושב CHANEL שאי אפשר להגיד כמובן על השם ״שאנל״: אף אחד לא קונה תיק שכתוב עליו בפונט הספציפי שאותו בחרו בשאנל הוא יפה במיוחד. L- ומתסיים ב C- שאסתטית, שילוב האותיות המתחיל בלכן, הדרך היחידה לקבל הגנה של סימן מסחר על אותם פרינטים היא באמצעות הוכחה שאותו פרינט זכה למה שמכונה בעגה המשפטית ״אופי מבחין נרכש״.
כלומר, שאנשים רבים (מכל מיני מעמדות וחוגים חברתיים שונים) יזהו את אותו פרינט כמצביע דווקא על חברה ספציפית כמו לואי ויטון, ולא יחשבו שמדובר באלמנט
עיצובי, אסתטי או מקרי. כך שהגנה על פרינטים כסימן מסחר, לא רק שהיא משמעותית כלשעצמה מפני זיופים, אלא שהיא מהווה גם חותמת איכות עבור אותן חברות המחזיקות בה שהמותג שלך עד כדי כך מוכר, וצברת פופולריות כה רבה, שאתה ראוי להגנה.

אבל לא בכל מקום נוחלים בתי האופנה, גדולים ככל שיהיו, הצלחה: לואי ויטון ניסתה במשך שנים לרשום אתהפרינט המשובץ שלה כסימן מסחר באיחוד האירופי.
על אף רישום בארה״ב, צרפת וגרמניה, האיחוד האירופי סירב לקבל את הסימן לרישום מכיוון שבית האופנה לא רכש את אותו אופי מבחין נרכש גם במדינות פחות פופולריות אופנתית שהן חלק מהאיחוד, דוגמת אסטוניה. בית הדין של האיחוד האירופי קבע שבמקומות מסוימים באיחוד, רוב האוכלוסיה תוכל לבחור לרכוש תיק
עם הפרינט של לואי ויטון לא בגלל שמדובר בלואי ויטון, אלא בגלל שזה פשוט מצא חן בעיניהם.

ואכן, המתח בין הרצון להגן על המוניטין של חברות האופנה, לבין הרצון לתת לציבור הרחב ליהנות מהדפסים יפים שיקשטו את פריטי הלבוש שלו, ניכר.
וצריך לזכור – ברגע שנותנים בעלות לחברת אופנה על הדפס כלשהו, שוללים למעשה את השימוש באותו הדפס על ידי הציבור הרחב. ונקודת המוצא היא, שיש תועלת אסתטית, עיצובית ויפה בפרינטים שונים על פריטי לבוש. זה כמובן הופך את הבגד לייחודי יותר, ומותאם יותר למסר שאותו אנו רוצים לשדר. ואולי היופי הזה שבפרינט הוא הסיבה שהפרינטים הם המצאה וגם לא נחלתם של המותגים היוקרתיים בלבד; הפרינטים מעטרים חולצות ושמלות בזארה כמו בגוצ׳י וכמו גם בשיין –
על אף שספק עד כמה האחרונה מקורית בקשר לפרינטים שהיא מציעה - ענקית האופנה האולטרה- מהירה הסינית, הואשמה בשנים האחרונות בגניבת פרינטים מקוריים של מעצבים עצמאיים. כך למשל, רק בשנה שעברה הוגשו נגד שיין שלוש תביעות על הפרה של זכויות יוצרים ועיצובים בדגמים של מעצבים צעירים, שהצטרפו למסכת האשמות כללית על אופי הפעולה של המותג.

התביעות אומנם נועדו להוציא את הצדק לאור עבור התובעים הספציפיים, אבל הרעש התקשרותי גילה שהתמונה גדולה יותר, וקריאה המונית לרכוש דווקא מאותם מעצבים עצמאיים שיצאו עם דגם או פרינט מקורי, על פני רכישה מאותן חברות ענק שספקות גדולים מוטלים לגבי אופן הפעילות החוקי שלהן, חלשה על כל המדיה החברתית. כשרוכשים פריט עם פרינט מקורי, רוכשים לא רק פריט יפה, אלא גם פריט שיש בו רכיב אומנותי מעבר להתאמה של בד לגזרה מסוימת. מישהו שישב וצייר, ושרטט, וחשב, ומכאן למחאה הגדולה שהייתה נגד שיין, בעקבות הקלות הבלתי נסבלת שבה נלקחה אותה מלאכת מחשבת מידי המעצבים הקטנים, על ידי הענקית הסינית. לעומת אותם מותגי יוקרה, פה יחסי הכוחות הפוכים והרציונאל לאפשר גישה המונית לעיצוב מסוים, לא מתקיים בקלות.
גם בישראל יש לא מעט מעצבי ומעצבות אופנה ישראליות שמתמחים בהדפסים ססגוניים ומקוריים אותם הם יוצרים בעצמם. אחת מהן, היא אלמביקה, שבסטודיו שלה מעצבים יוצרים פרינטים צבעוניים ונועזים, לצד כאלו רכים ורומנטיים. פרינטים עם אמירה מסוימת, לצד כאלו שקטים יותר שנועדו להתכתב דווקא עם המראה הכללי. פרינט מנומר , הדפס בד פרחוני, חולצות עם הדפס ממוקם ועוד פרינטים שונים ומגוונים שיתאימו למצב הרוח, להלך הרוח ולדמות שבא לנו להיות.
רכישה של עיצוב ישראלי מקורי, לא רק תומכת בעסק מקומי, אלא גם מהווה מקור גאווה ליצירה ולאמנות שיש בארצנו היפה.