סוגה אופנתית: צבעים, חיבורים וסימבוליזם

מאת: טלי ארבל

דמיינו קשת בענן נטולת צבעים, או פלמינגו, או את נעלי
האודם של דורותי. ומה עם טיגריס?...
זו בדיוק הסוגייה בה עוסק המאייר האוסטרלי כריסטופר נילסן, מחבר הספר "צבע גורם לעולם להסתובב", ובאופן הכי גַחְמָנִי אך גם עמוק. ספרו, שזכה לשלל פרסים, מצליח לעורר מחשבה או שיח על השונות ועל העושר בואכה עומקים שצבעים מוסיפים לחיינו. בתוך כך, נילסן, שמגדיר עצמו כאדם המונע מתשוקה עמוקה לתרבות ולעיצוב של אמצע המאה (קרי: וינטג'), מזמין אותנו, הקוראות והקוראים, לנסות לדמיין עולם חסר צבע לחלוטין.
 

 לא ממש הצלחתן נכון? לדמיין, הכוונה, עולם בלי טיפה של צבע או איזה גוון חביב לרפואה. טוב נו אחרי הכל, הוא (הצבע) מעסיק את האנושות סינס עוד לפני הספירה.

קפיצה קטנה אחורה בזמן, ומיד חוזרות

"תיאוריית הצבע" החלה לקרום עור, גידים וגוונים אי שם ביוון של המאה ה-4 לפנה"ס, עת היא תוארה במסה הספרותית "אודות צבעים" ("דה קולוריבוס") שכתב אריסטו. בעבודתו, הפילוסוף היווני העתיק הציג את התיאוריה שלו על פיה, כל הצבעים – צהוב, אדום, סגול, כחול וירוק – נגזרים מתערובות בין רמות שונות של אור לבין שחור או לבן. גישות מודרניות יותר לעקרונות תורת הצבע ניתן כבר למצוא בכתביה של לאונה בטיסטה אלברטי (בשנת 1435 בקירוב) ובמחברותיו של ליאונרדו דה וינצ'י (1490 בקירוב), בעוד שתחילת הפורמליזציה של "תורת הצבעים" מתוארכת למאה ה-18 - תחילה במסגרת מחלוקת מפלגתית על תורת הצבע של אייזק ניוטון (Opticks, 1704), ובהמשך אופיים של צבעי היסוד. עד סוף המאה ה-19 נוצר פיצול, אפילו קרע, בין תיאוריית הצבע המסורתית לבין מדע הצבע ; מצד אחד ניצבה תיאוריית ה-RYB (אדום-Red, צהוב-Yellow וכחול-Blue), ומנגד התייצבו להם אנשי ה-RGB (מדענים גרמנים ואנגלים) שגרסו כי דווקא קבוצת צבעי היסוד אדום, ירוק וכחול מגלמת, בצורה טובה יותר את תפיסת הצבע וביכולתה לשחזר מגוון רחב של צבעים. במאה הבאה הכימיה התעשייתית כבר נכנסה לתמונה, הרחיבה באופן משמעותי את טווח הצבעים של פיגמנטים סינתטיים עמידים באור וסיפקה רוויה משופרת בתערובות של צבעים ודיו. משמע, הדפסה בשלושה צבעים הפכה לאפשרית,
הן אסתטית והן כלכלית, וככזו הושקה כמדיית דפוס המוני – שכמובן גם תעשיית האופנה אימצה לחיקה.

אבל עוד לפני כל אלה - עם או בלי תיאוריות וקידמה טכנולוגית – לאורך ההיסטוריה צבעים נשאו בחובם משמעות סימבולית עמוקה ושימשו ככלי לביטוי אישי, חברתי ותרבותי.

על פי מישל פסטורו, פרופסור צרפתי להיסטוריה של ימי הביניים ומומחה לסמליות מערבית, העדפות של צבעים מסוימים בתקופות שונות נשענות לא רק על טעם אישי, אלא מהוות ביטוי להשקפות תרבותיות וחברתיות כפי שאלה מוצגות בשלל תחומי החיים – מאמנות ועד פוליטיקה, וכמובן שבלבוש. פרופ' פסטורו כתב סדרה של 6 ספרים שכל אחד מהם עוסק בהיסטוריה של צבע אחר, מתקופת האבן ועד ימינו (כחול, אדום, ירוק, שחור, לבן וצהוב). אם נסתכל על הצבע הירוק למשל, בתקופת הרנסאנס הוא סימל פריון ואף נלבש על ידי כלות ביום חתונתן, כפי שמשתקף באופן מרהיב בדיוקן "נישואי הזוג ארנולפיני" - ציור שמן של הצייר ההולנדי יאן ואן אייק משנת 1434, שמוצג כיום בגלריה הלאומית בלונדון. בתמונה נראים בני הזוג שנישאו לאחרונה כאשר ג'ואנה, הכלה הטרייה, לובשת שמלת קטיפה ירוקה עשירה ומעוטרת פרווה, בעודה אוחזת בבד העצום ומצמידה חלקו לבטנה, כך שנראה כאילו היא בהיריון. 

צבע נוסף ששווה להתעכב עליו בהיבט של סימבוליזם בראי הלבוש ההיסטורי הוא: צהוב. ברוב החברות העתיקות השמש נתפסה ותוארה כצהובה. במאה השמינית לפנה"ס המשורר היווני הסיודוס כתב על "תור הזהב", תקופה בה בני אדם חיו באושר והרמוניה ביניהם וגם עם האלים. בעוד שבסין העתיקה, צהוב נחשב לאצילי ביותר והפך בהדרגה לצבעו של הקיסר. "קיסרים לבשו גלימות צהובות, הכרכרות שלהם נקראו 'הכרכרה הצהובה', אפילו השביל בו הלכו נקרא 'השביל הצהוב'... רק משפחת הקיסר הורשתה ללבוש בגדים בצבע צהוב", כתב פרופ' פסטורו. רק שבתקופת ימי הביניים חל מהפך ביחס לצבע הצהוב, כשהחלו להיקשר אליו שלל תכונות רעות, כדוגמת כעס, קנאה, צביעות, מרמה ופחד (אף צבע, אפילו לא השחור, לא ייצג כל כך הרבה שליליות). בתוך כך, יצירות אמנות מאותה העת הציגו את כל מי שעוסקים במקצועות לא מכובדים במלבושים צהובים – יצאניות, חלפני כספים, זייפנים, תליינים ואף ליצנים. לפתע, צבעים בוהקים או צעקניים מדי נחשבו לבלתי צנועים ואף מוקצים. לטענת הסיודוס, צהוב ירד מגדולתו לאורך הדורות משום שערכי מוסר (כמו חמלה ויושר) ירדו מגדולתם.

ואי אפשר שלא להתייחס גם לצבע הכחול, שעבר תהפוכות סמליות שונות. אם בתרבות המזרח, לאורך שושלות שונות בסין, קיסרים לבשו גלימה כחולה רשמית לטקסים מלכותיים (כהבעת כבוד לשמים), ברומא העתיקה כבר בזו לו, לכחול, ואף סלדו ממנו משום שהקלטים "הברברים" צבעו בו את גופם בזמן שנלחמו ברומאים. אך בימי הביניים קרנו שוב עלתה, ראו ערך ציורים רבים של מריה הקדושה עטופה בגלימה כחולה. עם התפתחות התנועה הרומנטית בסוף המאה ה-18,
כחול הפך לסמל של מלנכוליה וייאוש - הרבה "הודות" לספר המגה פופולארי "ייסורי וורתר הצעיר" (1774), בו מתואר הגיבור מתייסר מאהבה נכזבת בעודו לבוש במעיל כחול, ולבסוף שם קץ לחייו. מאוחר יותר עם התפתחות תעשיית הדנים, קרי בגדי הג'ינס, כחול על גווניו הפך להיות אחד מהצבעים הכי פופולריים במהלך המאה ה-19 ו'דיבר' אל שלל שכבות האוכלוסייה במערב. מעניין שדווקא צבע כה נחשק, הוא מהבולטים שאיבדו כמעט לחלוטין מהסמליות הרוחנית והתרבותית שהיו לו בתרבויות עתיקות.

בחזרה לכאן ועכשיו: צבע הוא השחור החדש

משפסענו אל תוך המאה ה-20, את מקומו ומעמדו של אספקט הסימבוליזם שבצבעים (שאנו לובשות) תפסו מגמות אופנה תורניות. אם בשנות ה-20 תנועת הארט-דקו הביאה לעולם צבעים והדפסים עשירים, בשנות ה-60 איב סן לורן הציג את בשורת כתמי הצבע הגיאומטריים העזים (בהשראת ציוריו של מונדריאן, מייסד זרם המודרניזם), שנחשבו אז למהפכניים. בשנות ה-80 הניאון נכנס לחיינו, ובשנות ה-90 מינימליזם וצבעים ניטרליים הפכו לפופולאריים. פסט פורוורד לימנו; כיום האופנה לא מפחדת לשחק עם צבע בדרכים מעניינות יותר ואף נועזות. החל משילובים "לא מקובלים" – למשל צבעים נועזים פוגשים בפסטלים רכים, דרך שימוש בשיטת הקולור-בלוק למראה דרמטי שובר מוסכמות, ועד האובססיה של הרשתות החברתיות להכתיר בכל תקופה את "צבע העונה", תופעה המתבטאת בשצף קצף של אימג'ים מונוכרומטיים בהתאמה שמשתלטים על הפיד ועל הגלילה. כל אלה רק מחדדים את העובדה כי, שימוש בצבע משחק תפקיד חשוב באופן שבו אנו תופסות ומעבדות את העולם שסביבנו. בד בבד (פאן אינטנדד), בכוחם של צבעים לעורר מגוון רחב של רגשות, תחושות ולא רק. הפסיכולוגיה של הצבע חוקרת את האופן שבו צבעים משפיעים על התנהגות האדם, על בחירותיו ותפיסותיו – בעוד שאופן הביטוי הכי מיידי לכל אלה הוא: ללבוש את הצבע עלינו. בתוך כך, אנחנו למעשה רותמות צבעים (במודע או שלא) להדהד את הלך הרוח שלנו או את מה שבחרנו לשדר כשיצאנו בבוקר מפתח הדלת.

והחלק הכי יפה בכל הסיפור? שכבר אין באמת "חוקים". יש עולם אפשרויות בלתי נדלה 'שם בחוץ' שהוא כל כך הרבה מעבר להתאמה בנאלית בין גוונים הסמוכים על גלגל הצבעים (למשל כחול-סגול), או בין צבעים מנוגדים (הניצבים זה מול זה, כחול-כתום או סגול-צהוב). זה בדיוק האספקט באופנה שמעסיק ומרגש אותי באופן אישי בשנים האחרונות – התאמת צבעים מסורתית וכניעה לתבניות מושרשות 'אאוט', שילובי צבעים מתפרצים או בלתי-צפויים 'אין'. לשמחתי הרבה זה כוח-העל של הגר אלמביק, שלמעשה כבר עושה עבורנו את העבודה מה שנקרא בבגדים שהיא מעצבת. בין אם זה מעיל אורבן המפוספס בשלל צבעי הקשת - מעיל עוטף מצמר איכותי המשלב גוונים לא צפויים לכדי פריט יוצא דופן, או שמלת אפטר דארק שמתהדרת בהדפסים אבסטרקטיים הכוללים את גווני הכתום, טורקיז ובורדו, והיא סופר אלגנטית.

אם תשאלו את הגר, ושאלתי, גם היא לא הייתה מצליחה לדמיין ולהתנהל, לא כל שכן לעצב, בתוך מגבלות של עולם א-צבעוני. "בשבילי צבעים זה הכל, זה כל העולם
כולו", מתארת המעצבת הראשית ומבעלי בית האופנה "אלמביקה", שמזה שני עשורים מלביש כל כך הרבה נשים, בארץ ובעולם, בחסות כתב ידה העיצובי שכה מזוהה עמה; צלליות נינוחות ופונקציונאליות אשר מתהדרות בשילובים אקלקטיים של בדים, טקסטורות וצבעים.

"אני לא יודעת אם הייתי מצליחה לעצב בלי צבע בכלל, לשמחתי לא נדרשתי לזה" היא ממשיכה, "אני חושבת שזה היה יכול להיות חסר ועצוב. מאידך, יש למשל ציירים
שמציירים רק בשחור ומבחינתם זה עולם ומלואו, זאת אומרת יש הרבה אידאות ואידיאולוגיות סביב צבעים. אבל אני מאושרת שיש צבעים, אני צריכה אותם.
תמיד כשנשאלתי מהו הצבע האהוב עלי, השבתי: כל הצבעים. אני לא מקפחת אף אחד. בכל מיני סיטואציות, כל פעם יש צבעים אחרים שהם אולי יותר חזקים, אולי יותר אופנתיים, אולי יותר משתמשים בהם, נעזרים. אני חושבת שאני מעצבת הרבה בצבע אבל גם הרבה בשחור לבן. שחור-לבן בשבילי זה הקונטרסט הזה שיוצר משחק דרמטי, שתמיד מפעים אותי מחדש. אבל בסך הכל, כל הצבעים הם ברואיו של אלוהים. גייסתי את אלוהים", הגר חותמת בחיוך. 

אקספרימנטליות, תעוזה וביטוי אישי הם 'השחור החדש', כך אני מעוניינת לחשוב ולהתלבש. הכל מקובל כל עוד את מרגישה מועצמת או שהצלחת לבטא את עצמך. מציעה שנשאיר את התפיסות המיושנות של "מתאים/לא מתאים" מחוץ לדלת, ובטח שמחוץ למלתחה. אז בפעם הבאה שאתן פותחות את הארון ומדקלמות לעצמכן באוטומט "לא בא לי צבע היום" - אני מזמינה אתכן לעצור רגע, לדמיין עולם נטול צבעים או השראה ועומקים, ואז לנסות מחדש.
או פשוט ללבוש אלמביקה, קל!